<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שני שער חמישי</h1>
<h2>דף סח.</h2>
שליל כיצד. שנינו בפרק בהמה המקשה (ס"ח, א') חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. זה הכלל דבר שהוא גופה אסור ושאינו גופה מותר. ואמרינן עלה בגמ' (ס"ט, א') מנא לן, דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו, בהמה בבהמה לרבות את הוולד. דברים אלו שאמרנו בשמצא בה בן שמונה ואפילו חי, לפי שאין במינו שחיטה. וכן נמי בן תשעה מת. אבל מצא בה בן תשעה חי מחלוקת ר' מאיר ורבנן ור' שמעון שזורי, דתנן בפרק בהמה המקשה (ע"ד, א') השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן ארבע וחמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. וכדרך שנחלקו בו בשחיטה כך נחלקו בו לעניין גידו וחלבו, דתניא (ע"ד, ב') ונוהג בשליל וחלבו אסור, כלומר גיד הנשה נוהג בשליל וכן נמי חלבו דשליל אסור, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשע חי, והלך ר' מאיר לשטתו ור' יהודה לשטתו, כלומר כשם שנחלקו בבן תשעה חי לעניין שחיטה כך נחלקו בו לעניין חלבו וגידו, אבל בבן שמונה בין חי בין מת ובבן תשעה מת לכולי עלמא בין חלבו בין גידו מותר כשם שהוא מותר בלא שחיטה. וגרסינן התם בפרק בהמה המקשה (ע"ה, א') איתמר הפילה נפל, ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה ור' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה, ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה אוירא גרים, ור' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה אוירא וחדשים גרמי. [איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו ולא כלום הוא, כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכל, ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי, ר' שמעון בן לקיש אמר כחלב חיה אוירא וחדשים גרמי]. ואותביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש מיהא דתניא בתורת כהנים מה חלב ושתי הכליות האמורים באיל אשם מוצא מכלל שליל, כלומר דבשלמים כתיב את החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות ותניא בתורת כהנים את החלב אשר על הקרב ולא את השליל, יכול לא יהא בעונש ובאזהרה אבל יהא בעמוד והקרב, כשהוא אומר חלב ושתי הכליות באשם שאין ת"ל ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה, כלומר שהרי יש בהן שור ועז שאין טעונין אליה, הרי הן טעונין חלב ושתי הכליות, אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיהא טעון חלב ושתי הכליות, מה ת"ל חלב ושתי הכליות, מה חלב ושתי הכליות האמור באשם מוצא מכלל שליל, שאינך יכול לומר חלב שליל הנמצא באשם יקרב שאין אשם בא נקבה, אף כל אפילו בקרבנות הבאין בנקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל, בשלמא לדידי דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקומה האי בבן תשעה חי דכיון דבהמה היא איצטריך למעוטי, אלא לדידך הא לאו חלב מיקרי ופשיטא דאינו בעמוד והקרב ולמה ליה למעוטי. אמר ליה טעמא דידי נמי מדמעטיה קרא הוא, דמדמעטיה אשמעינן דלאו חלב הוא. ואיכא מרבוואתא דסבירא להו דר' יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה פליגי, ר' יוחנן כר' מאיר וריש לקיש כר' יהודה. וזהו דעתן של הרב ר' אפרים והר"ם במז"ל. ויש מי שפירש דמחלוקת דר' יוחנן וריש לקיש אינה נוגעת במחלוקת ר' מאיר ורבנן כלל, דר' יוחנן דאסר אפילו לר' [יהודה קאמר, דעד כאן לא קא שרי ר' יהודה אלא בחלב דשליל הניתר בשחיטת אמו ומשום כל בבהמה תאכלו, אבל אם תלשו והוציאו קודם שחיטה חלבו אסור כחלב בהמה, וריש לקיש דאמר נמי חלבו מותר אפילו לר'] מאיר קאמר, דעד כאן לא אסר ר' מאיר אלא בשיצא לאויר העולם חי ואפילו אחר שחיטה, אבל קודם שיצא לאויר העולם לא. וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל, וכן פירש רש"י ז"ל, ורבותינו בעלי התוספות כן דעתן. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער חמישי]. גרסינן בפרק בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן ארבע וחמש שנים שחיטת אמו מטהרתו. ובפרק גיד הנשה איפליגו בחלבו וגידו דתניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו דמצריך ליה שחיטה ורבי יהודה לשטתו דשרי ליה בשחיטת אמו, אבל בבן תשעה מת בשעת שחיטת אמו או בן [שמונה] בין חי בין מת דכולי עלמא מותר הכל בין חלבו בין גידו דכל מה שבבהמה תאכלו, ור' יוחנן וריש לקיש פליגי אפילו לענין דמו. ובפרק גיד הנשה תנן גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין, ומקשינן עלה בגמרא פשיטא משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מינה, ואוקימנא בולדות קדשים קסבר נוהג בשליל וולדות קדשים ממעי אמן הם קדושין דאסור גיד ואסור קדשים בהדי הדדי אתו. והקשה המחבר והא מאן דאמר נוהג בשליל לא קאמר אלא בבן תשעה אבל בבציר מהכי לא, וכיון דכן קדשים קדמי וכדאמרינן לעיל משמא דר' אלעזר אמר ר' הושעיא דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בבן תשעה, וכתב דשני לן בין חלבו לגידו ואוקמתא דר' אלעזר (בן יעקב) [אמר ר' הושעיא] לא איתמרא אלא בחלבו ובהא אפליגו דוקא בבן תשעה אבל לענין גידו בכלהו אפליגו. והאריך בזה. וסברא זו אינה נכונה, דהא גמרא יהיב לן טעמא לפלוגתיהו, דמילתא דבעי טעמא הוא דהא כלהו מודו בדרשה דכל מה שבבהמה תאכלו ולהכי שרו בן תשעה מת ובן ח' חי או מת וכיון דכן תמיהא הא מילתא במאי פליגי בחלבו, ויהיב לן טעמא למימרא דבבן תשעה פליגי ובעיקר דינא פליגי אי טעון שחיטה או לא ואי ניתר בשחיטת אמו או לא ובתרא דהא גריר נמי דין חלבו וגידו, אלא אי אמרת דאפילו בבן שמנה דניתר בשחיטת אמו פליגי בגידו ושרו בחלבו השתא ודאי תמיהא מילתא טפי טובא במאי פליגי, ואפילו משכחת טעמא כל מידי דלא מתמר בגמרא לא מקבלינן, ואדרבה אפכא אתמר בגמרא דמשוינן לגמרי גידו לחלבו ואפילו לענין דמו איפליגו ואם איתמר לא הוו שתקי בגמ' מינה דלא למיתב טעמא בהא, אלא ודאי מחוורתא דמלתא דשחיטה וחלב וגיד כלהו שוו, והלכה כר' יהודה בכלן ואפילו בבן תשעה מותר בלא שחיטה וחלבו וגידו מותרין, וחלבו לא הוזכר במשנתנו אלא גיד ושחיטה, ואתא מתניתא ופריש חלבו, ואתא ר' אלעזר ופריש חד טעמא לתרויהו דהא שקולין הן, ועיקר פירושא דר' אלעזר נמי אגיד דהוא עיקר פלוגתיהו דאיתני במתניתין, ומשום דבמתניתא אוספינן חלבו איפליגו ר' יוחנן וריש לקיש בדמו. ולענין קושיין איברא דהא דלא כר' אושעיא ולא קימא לה. והקשה המחבר דהא קשיא לר' יוחנן דפסיק כסתם משנה ובפרק בהמה המקשה סתם לן תנא כר' יהודה לענין שחיטה והכא לענין גיד סתם לן תנא כר' מאיר. ע"כ. וכבר אמרו ביבמות (בפ"י) [בפ"ד] (מ"ב, ב') על כיוצא בזו דרמא הא לא חש לקמחיה, דלא מיקרי סתם מתני' אלא היכא דליכא פלוגתא כלל אבל היכא דאיכא פלוגתא לא, והכא הני דיני הא ברירנא בגמרא דהא בהא תליא לגמרי ושחיטתו והתרת חלבו וגידו (וחדא) [חדא] מילתא נינהו לגמרי, ובפרק בהמה תנא ר' מאיר בהדיא ותנא פלוגתא דידיה בלשון חכמים דשחיטתו מטהרתו והתם עיקר פלוגתא, דכלהו אידך דיני בתר שחיטה גרירי, והכא תני ליה איסור גיד היכא נהיג ואגב אורחיה תנא שליל סתמא בהדי אידך והא ידיע לן דסתם מתני' ר' מאיר והא כבר אמרה לעיל דעיקר, ונקט בפלוגתא ר' יהודה לאשמועינן דהאי פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה היא, ולעיל דעיקר שנאה בלשון חכמים. ואיפסיקא הלכתא בהדיא כר' יהודה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער חמישי]. עוד שם גרסינן בפרק בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה בין חי בין מת או בן תשעה [וכו'] וסברא זו אינה נכונה וכו' דהא דלא כר' הושעיא. אמר הכותב דברים אלו לא נעלמו מעיני המחבר, וכבר כתב בחבורו כל מה שנחלקו בפסק דברים אלו כל הראשונים נחי נפש והראיות שסמכו עליהן ומה שיש להם מן הקושיות והויות, ומתוכן הוציא דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, שאין אדם עומד על העיקרים אלא מתוך ברירת האוכל מתוך הפסולת, והוא בחר אחד מן הדרכים שמצא בו להקל. וה"ר אפרים ז"ל פסק כר' מאיר בכל לאיסורא בין בשחיטה בין בגידו וחלבו. והר"מ ב"ם (והר"ם) [והרב] בעל העיטור ז"ל פסקו כשתי הסתמות, בשחיטה כר' יהודה כסתם מתניתין דפרק גיד הנשה ועשו חלבו (וגידו) [כגידו]. והרב אלפסי ז"ל נראה לי מתוך דבריו שפסק כסתם מתניתין דבהמה המקשה להיתירא, (כסתם) [וכסתם] מתניתין דגיד הנשה לאיסורא, אלא שהתיר חלבו כר' יהודה. וכן נראית דעת רבותינו הצרפתים ז"ל והוא הנכון שבכולם. וטעמא רבא יש, שהם ז"ל כתבו דבחלב הלכו לשיטתן דלרבי מאיר דאמר טעון שחיטה דאלמא חשיב לה בהמה מעליא וקרינן בה וזבחת מבקרך ומצאנך הוא הדין נמי דחשבינן לה בהמה מעליא לענין חלב וקרינן ליה שור או כשב או עז, ור' יהודה סבר דחדשים ולידה גרמי ליה ולא קרינן ליה בקר וצאן עד שעת לידה והילכך חלבו נמי מותר עד שעת לידה דכתיב שור או כשב או עז כי יולד. ובהא מיתרצא שמעתא קמייתא דגיד הנשה דאתיא אף כר' אלעזר דההיא דר' אלעזר מילתא פסיקתא היא וליכא מאן דפליג עלה מדאקשינן מינה לשמואל בפרק גיד הנשה דמה וחלבו אסור, וכן בריש פרק המקשה, ולא נצטרך לדחות ההיא סוגיא דפרק גיד הנשה מדר' אלעזר. ואלו מן הדברים שנאמרו מעליית פלפולין של רבותינו הצרפתים ז"ל שמצא ידן לקן הדקדוקים הנכונים. ומה שכתב הוא דאפילו איכא טעמא לא מקבלינן כל דלא אתמר בגמרא, דברים המוכיחים בעצמן הן שאין כדאי להשיב עליהן, דכל שאתה מוצא דברים קשים וצריכים תירוץ, מפי גדולי ישראל הדולין מבור חכמתם ופלפולן אנו חיין. ומה שתמה מה ההפרש בין חלב וגיד שזה מותר וזה אסור ואפילו בבן שמונה, מעתה אין כאן תמה דבטעמא תליא מלתא כדאמרן, דהכא לא מקרי חלב שור וכשב והכא קרי גיד הנשה דלא תלי בשור וכשב דעם יצירתו נאסר. ומה שאמר שלא יקבל בו שום טעם, לא עמד טעמו בו, שא"כ לימא לן בדמו דהא כולהו אית להו כל בבהמה תאכלו ואפ"ה אסר ר' יוחנן בדמו, ומאי שנא ואיזה טעם יאמר לנו בו. והמחבר כבר כתב כללן ופרטן של כל דברים אלו בראיות ובדקדוקי דקדוקין יותר מאד ומתוכן בירר מה שבירר אחר שסילק כל צרור מתוך גרנו, והעומד על דברי החבור ידענו. עוד שם והקשה המחבר דהא קשיא לר' יוחנן דפסיק כסתם משנה ובפרק בהמה המקשה סתם לן תנא כרבי יהודה לענין שחיטה והכא לענין גיד סתם לן תנא כר' מאיר. ע"כ. וכבר אמרו ביבמות על כיוצא בזה דרמא הא לא חש לקמחיה, דלא מקרי סתם מתניתין אלא היכא דליכא פלוגתא כלל אבל היכא דאיכא פלוגתא לא. אמר הכותב לא צהיר ולא נהיר, דמה שאמר דרך כלל אינו נקרא סתם מתניתין אלא היכא דליכא פלוגתא כלל, טעה, שהרי אמרו בריש פ"ק דביצה (ב', א') לענין מוקצה לגבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, והלכה כר' שמעון, ואע"ג דאיכא פלוגתא בצדו דתנן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. ואם דעתו לומר שאינו נקרא סתם מתניתין לאקשויה מינה על כלליה דרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה היה לו לפרש כן ולא לעקם לישניה. ומיהו גם בזו לא אמר כלום, דההיא דיבמות היינו דתני פלוגתא בתר סתמא ומשום אידך טעמיה דר' יוחנן דאמר סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם וכדאיתא התם בהדיא עלה דההיא דמאן דרמא הא לא חש לקמחיה, אבל היכא דתני מחלוקת ואח"כ סתם בהא ודאי אף ר' יוחנן פסיק בה כסתם דהוה ליה כמחלוקת ואח"כ סתם. וכיון שכן בפרק המקשה ששנה מחלוקת ואח"כ סתם לגבי שחיטה וכדתנן טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, ודין הוא לפסוק כסתם דהוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם אילו לא סתם רבי משנה אחרת הפך זו, אבל לאחר זו סתם בפרק גיד הנשה משנה אחרת בהפך זו דהיינו סתם מתניתין דגיד הנשה, ואילו היו שתי משניות אלו בנות בקתא חדא והא בחברתה תליא דבזו ובזו הלכו לשיטתן למה שנה הא דבגיד הנשה סתם אם לא שחזר בו מאותו סתם שבפרק בהמה המקשה, ועל כרחין לא היה לו לשנות דברי ר' מאיר סתם בגיד אלא הוה ליה לפרושי בה דברי ר' מאיר דלא לסתמה. וזהו שהקשה המחבר דכיון שחזר ושנה דברי ר' מאיר סתם בגיד הנשה, לר' יוחנן דפסק כסתם משנה שלאחר מחלוקת הוה ליה לרבי יוחנן למפסק אף בשחיטה כר' מאיר, ולפיכך הוצרך לפרשן כדי שיעמדו שתי הסתמות דלא הא בהא תליא ולא הלכו בגיד לשיטתן של שחיטה אלא דטעמא דשחיטה וחלב לחוד וטעמא דגיד לחוד וכדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל וכמו שכתב המחבר.
<h2>דף עד.</h2>
שליל כיצד. שנינו בפרק בהמה המקשה (ס"ח, א') חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. זה הכלל דבר שהוא גופה אסור ושאינו גופה מותר. ואמרינן עלה בגמ' (ס"ט, א') מנא לן, דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו, בהמה בבהמה לרבות את הוולד. דברים אלו שאמרנו בשמצא בה בן שמונה ואפילו חי, לפי שאין במינו שחיטה. וכן נמי בן תשעה מת. אבל מצא בה בן תשעה חי מחלוקת ר' מאיר ורבנן ור' שמעון שזורי, דתנן בפרק בהמה המקשה (ע"ד, א') השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן ארבע וחמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. וכדרך שנחלקו בו בשחיטה כך נחלקו בו לעניין גידו וחלבו, דתניא (ע"ד, ב') ונוהג בשליל וחלבו אסור, כלומר גיד הנשה נוהג בשליל וכן נמי חלבו דשליל אסור, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשע חי, והלך ר' מאיר לשטתו ור' יהודה לשטתו, כלומר כשם שנחלקו בבן תשעה חי לעניין שחיטה כך נחלקו בו לעניין חלבו וגידו, אבל בבן שמונה בין חי בין מת ובבן תשעה מת לכולי עלמא בין חלבו בין גידו מותר כשם שהוא מותר בלא שחיטה. וגרסינן התם בפרק בהמה המקשה (ע"ה, א') איתמר הפילה נפל, ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה ור' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה, ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה אוירא גרים, ור' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה אוירא וחדשים גרמי. [איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו ולא כלום הוא, כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכל, ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי, ר' שמעון בן לקיש אמר כחלב חיה אוירא וחדשים גרמי]. ואותביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש מיהא דתניא בתורת כהנים מה חלב ושתי הכליות האמורים באיל אשם מוצא מכלל שליל, כלומר דבשלמים כתיב את החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות ותניא בתורת כהנים את החלב אשר על הקרב ולא את השליל, יכול לא יהא בעונש ובאזהרה אבל יהא בעמוד והקרב, כשהוא אומר חלב ושתי הכליות באשם שאין ת"ל ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה, כלומר שהרי יש בהן שור ועז שאין טעונין אליה, הרי הן טעונין חלב ושתי הכליות, אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיהא טעון חלב ושתי הכליות, מה ת"ל חלב ושתי הכליות, מה חלב ושתי הכליות האמור באשם מוצא מכלל שליל, שאינך יכול לומר חלב שליל הנמצא באשם יקרב שאין אשם בא נקבה, אף כל אפילו בקרבנות הבאין בנקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל, בשלמא לדידי דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקומה האי בבן תשעה חי דכיון דבהמה היא איצטריך למעוטי, אלא לדידך הא לאו חלב מיקרי ופשיטא דאינו בעמוד והקרב ולמה ליה למעוטי. אמר ליה טעמא דידי נמי מדמעטיה קרא הוא, דמדמעטיה אשמעינן דלאו חלב הוא. ואיכא מרבוואתא דסבירא להו דר' יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה פליגי, ר' יוחנן כר' מאיר וריש לקיש כר' יהודה. וזהו דעתן של הרב ר' אפרים והר"ם במז"ל. ויש מי שפירש דמחלוקת דר' יוחנן וריש לקיש אינה נוגעת במחלוקת ר' מאיר ורבנן כלל, דר' יוחנן דאסר אפילו לר' [יהודה קאמר, דעד כאן לא קא שרי ר' יהודה אלא בחלב דשליל הניתר בשחיטת אמו ומשום כל בבהמה תאכלו, אבל אם תלשו והוציאו קודם שחיטה חלבו אסור כחלב בהמה, וריש לקיש דאמר נמי חלבו מותר אפילו לר'] מאיר קאמר, דעד כאן לא אסר ר' מאיר אלא בשיצא לאויר העולם חי ואפילו אחר שחיטה, אבל קודם שיצא לאויר העולם לא. וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל, וכן פירש רש"י ז"ל, ורבותינו בעלי התוספות כן דעתן. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער חמישי]. גרסינן בפרק בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן ארבע וחמש שנים שחיטת אמו מטהרתו. ובפרק גיד הנשה איפליגו בחלבו וגידו דתניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו דמצריך ליה שחיטה ורבי יהודה לשטתו דשרי ליה בשחיטת אמו, אבל בבן תשעה מת בשעת שחיטת אמו או בן [שמונה] בין חי בין מת דכולי עלמא מותר הכל בין חלבו בין גידו דכל מה שבבהמה תאכלו, ור' יוחנן וריש לקיש פליגי אפילו לענין דמו. ובפרק גיד הנשה תנן גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין, ומקשינן עלה בגמרא פשיטא משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מינה, ואוקימנא בולדות קדשים קסבר נוהג בשליל וולדות קדשים ממעי אמן הם קדושין דאסור גיד ואסור קדשים בהדי הדדי אתו. והקשה המחבר והא מאן דאמר נוהג בשליל לא קאמר אלא בבן תשעה אבל בבציר מהכי לא, וכיון דכן קדשים קדמי וכדאמרינן לעיל משמא דר' אלעזר אמר ר' הושעיא דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בבן תשעה, וכתב דשני לן בין חלבו לגידו ואוקמתא דר' אלעזר (בן יעקב) [אמר ר' הושעיא] לא איתמרא אלא בחלבו ובהא אפליגו דוקא בבן תשעה אבל לענין גידו בכלהו אפליגו. והאריך בזה. וסברא זו אינה נכונה, דהא גמרא יהיב לן טעמא לפלוגתיהו, דמילתא דבעי טעמא הוא דהא כלהו מודו בדרשה דכל מה שבבהמה תאכלו ולהכי שרו בן תשעה מת ובן ח' חי או מת וכיון דכן תמיהא הא מילתא במאי פליגי בחלבו, ויהיב לן טעמא למימרא דבבן תשעה פליגי ובעיקר דינא פליגי אי טעון שחיטה או לא ואי ניתר בשחיטת אמו או לא ובתרא דהא גריר נמי דין חלבו וגידו, אלא אי אמרת דאפילו בבן שמנה דניתר בשחיטת אמו פליגי בגידו ושרו בחלבו השתא ודאי תמיהא מילתא טפי טובא במאי פליגי, ואפילו משכחת טעמא כל מידי דלא מתמר בגמרא לא מקבלינן, ואדרבה אפכא אתמר בגמרא דמשוינן לגמרי גידו לחלבו ואפילו לענין דמו איפליגו ואם איתמר לא הוו שתקי בגמ' מינה דלא למיתב טעמא בהא, אלא ודאי מחוורתא דמלתא דשחיטה וחלב וגיד כלהו שוו, והלכה כר' יהודה בכלן ואפילו בבן תשעה מותר בלא שחיטה וחלבו וגידו מותרין, וחלבו לא הוזכר במשנתנו אלא גיד ושחיטה, ואתא מתניתא ופריש חלבו, ואתא ר' אלעזר ופריש חד טעמא לתרויהו דהא שקולין הן, ועיקר פירושא דר' אלעזר נמי אגיד דהוא עיקר פלוגתיהו דאיתני במתניתין, ומשום דבמתניתא אוספינן חלבו איפליגו ר' יוחנן וריש לקיש בדמו. ולענין קושיין איברא דהא דלא כר' אושעיא ולא קימא לה. והקשה המחבר דהא קשיא לר' יוחנן דפסיק כסתם משנה ובפרק בהמה המקשה סתם לן תנא כר' יהודה לענין שחיטה והכא לענין גיד סתם לן תנא כר' מאיר. ע"כ. וכבר אמרו ביבמות (בפ"י) [בפ"ד] (מ"ב, ב') על כיוצא בזו דרמא הא לא חש לקמחיה, דלא מיקרי סתם מתני' אלא היכא דליכא פלוגתא כלל אבל היכא דאיכא פלוגתא לא, והכא הני דיני הא ברירנא בגמרא דהא בהא תליא לגמרי ושחיטתו והתרת חלבו וגידו (וחדא) [חדא] מילתא נינהו לגמרי, ובפרק בהמה תנא ר' מאיר בהדיא ותנא פלוגתא דידיה בלשון חכמים דשחיטתו מטהרתו והתם עיקר פלוגתא, דכלהו אידך דיני בתר שחיטה גרירי, והכא תני ליה איסור גיד היכא נהיג ואגב אורחיה תנא שליל סתמא בהדי אידך והא ידיע לן דסתם מתני' ר' מאיר והא כבר אמרה לעיל דעיקר, ונקט בפלוגתא ר' יהודה לאשמועינן דהאי פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה היא, ולעיל דעיקר שנאה בלשון חכמים. ואיפסיקא הלכתא בהדיא כר' יהודה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער חמישי]. עוד שם גרסינן בפרק בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה בין חי בין מת או בן תשעה [וכו'] וסברא זו אינה נכונה וכו' דהא דלא כר' הושעיא. אמר הכותב דברים אלו לא נעלמו מעיני המחבר, וכבר כתב בחבורו כל מה שנחלקו בפסק דברים אלו כל הראשונים נחי נפש והראיות שסמכו עליהן ומה שיש להם מן הקושיות והויות, ומתוכן הוציא דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, שאין אדם עומד על העיקרים אלא מתוך ברירת האוכל מתוך הפסולת, והוא בחר אחד מן הדרכים שמצא בו להקל. וה"ר אפרים ז"ל פסק כר' מאיר בכל לאיסורא בין בשחיטה בין בגידו וחלבו. והר"מ ב"ם (והר"ם) [והרב] בעל העיטור ז"ל פסקו כשתי הסתמות, בשחיטה כר' יהודה כסתם מתניתין דפרק גיד הנשה ועשו חלבו (וגידו) [כגידו]. והרב אלפסי ז"ל נראה לי מתוך דבריו שפסק כסתם מתניתין דבהמה המקשה להיתירא, (כסתם) [וכסתם] מתניתין דגיד הנשה לאיסורא, אלא שהתיר חלבו כר' יהודה. וכן נראית דעת רבותינו הצרפתים ז"ל והוא הנכון שבכולם. וטעמא רבא יש, שהם ז"ל כתבו דבחלב הלכו לשיטתן דלרבי מאיר דאמר טעון שחיטה דאלמא חשיב לה בהמה מעליא וקרינן בה וזבחת מבקרך ומצאנך הוא הדין נמי דחשבינן לה בהמה מעליא לענין חלב וקרינן ליה שור או כשב או עז, ור' יהודה סבר דחדשים ולידה גרמי ליה ולא קרינן ליה בקר וצאן עד שעת לידה והילכך חלבו נמי מותר עד שעת לידה דכתיב שור או כשב או עז כי יולד. ובהא מיתרצא שמעתא קמייתא דגיד הנשה דאתיא אף כר' אלעזר דההיא דר' אלעזר מילתא פסיקתא היא וליכא מאן דפליג עלה מדאקשינן מינה לשמואל בפרק גיד הנשה דמה וחלבו אסור, וכן בריש פרק המקשה, ולא נצטרך לדחות ההיא סוגיא דפרק גיד הנשה מדר' אלעזר. ואלו מן הדברים שנאמרו מעליית פלפולין של רבותינו הצרפתים ז"ל שמצא ידן לקן הדקדוקים הנכונים. ומה שכתב הוא דאפילו איכא טעמא לא מקבלינן כל דלא אתמר בגמרא, דברים המוכיחים בעצמן הן שאין כדאי להשיב עליהן, דכל שאתה מוצא דברים קשים וצריכים תירוץ, מפי גדולי ישראל הדולין מבור חכמתם ופלפולן אנו חיין. ומה שתמה מה ההפרש בין חלב וגיד שזה מותר וזה אסור ואפילו בבן שמונה, מעתה אין כאן תמה דבטעמא תליא מלתא כדאמרן, דהכא לא מקרי חלב שור וכשב והכא קרי גיד הנשה דלא תלי בשור וכשב דעם יצירתו נאסר. ומה שאמר שלא יקבל בו שום טעם, לא עמד טעמו בו, שא"כ לימא לן בדמו דהא כולהו אית להו כל בבהמה תאכלו ואפ"ה אסר ר' יוחנן בדמו, ומאי שנא ואיזה טעם יאמר לנו בו. והמחבר כבר כתב כללן ופרטן של כל דברים אלו בראיות ובדקדוקי דקדוקין יותר מאד ומתוכן בירר מה שבירר אחר שסילק כל צרור מתוך גרנו, והעומד על דברי החבור ידענו. עוד שם והקשה המחבר דהא קשיא לר' יוחנן דפסיק כסתם משנה ובפרק בהמה המקשה סתם לן תנא כרבי יהודה לענין שחיטה והכא לענין גיד סתם לן תנא כר' מאיר. ע"כ. וכבר אמרו ביבמות על כיוצא בזה דרמא הא לא חש לקמחיה, דלא מקרי סתם מתניתין אלא היכא דליכא פלוגתא כלל אבל היכא דאיכא פלוגתא לא. אמר הכותב לא צהיר ולא נהיר, דמה שאמר דרך כלל אינו נקרא סתם מתניתין אלא היכא דליכא פלוגתא כלל, טעה, שהרי אמרו בריש פ"ק דביצה (ב', א') לענין מוקצה לגבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, והלכה כר' שמעון, ואע"ג דאיכא פלוגתא בצדו דתנן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. ואם דעתו לומר שאינו נקרא סתם מתניתין לאקשויה מינה על כלליה דרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה היה לו לפרש כן ולא לעקם לישניה. ומיהו גם בזו לא אמר כלום, דההיא דיבמות היינו דתני פלוגתא בתר סתמא ומשום אידך טעמיה דר' יוחנן דאמר סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם וכדאיתא התם בהדיא עלה דההיא דמאן דרמא הא לא חש לקמחיה, אבל היכא דתני מחלוקת ואח"כ סתם בהא ודאי אף ר' יוחנן פסיק בה כסתם דהוה ליה כמחלוקת ואח"כ סתם. וכיון שכן בפרק המקשה ששנה מחלוקת ואח"כ סתם לגבי שחיטה וכדתנן טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, ודין הוא לפסוק כסתם דהוה ליה מחלוקת ואח"כ סתם אילו לא סתם רבי משנה אחרת הפך זו, אבל לאחר זו סתם בפרק גיד הנשה משנה אחרת בהפך זו דהיינו סתם מתניתין דגיד הנשה, ואילו היו שתי משניות אלו בנות בקתא חדא והא בחברתה תליא דבזו ובזו הלכו לשיטתן למה שנה הא דבגיד הנשה סתם אם לא שחזר בו מאותו סתם שבפרק בהמה המקשה, ועל כרחין לא היה לו לשנות דברי ר' מאיר סתם בגיד אלא הוה ליה לפרושי בה דברי ר' מאיר דלא לסתמה. וזהו שהקשה המחבר דכיון שחזר ושנה דברי ר' מאיר סתם בגיד הנשה, לר' יוחנן דפסק כסתם משנה שלאחר מחלוקת הוה ליה לרבי יוחנן למפסק אף בשחיטה כר' מאיר, ולפיכך הוצרך לפרשן כדי שיעמדו שתי הסתמות דלא הא בהא תליא ולא הלכו בגיד לשיטתן של שחיטה אלא דטעמא דשחיטה וחלב לחוד וטעמא דגיד לחוד וכדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל וכמו שכתב המחבר.
<h2>דף עה:</h2>
גרסינן התם אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שהוא מותר, כלומר אע"ג דהפריס על גבי קרקע, מאי טעמא כל מילתא דתימהא מידכר דכירי לה אינשי. ספרים יש שכתוב בהם איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שהוא מותר, מאי טעמא כל תרי תימהא מידכר דכירי לה אינשי. וכן היא בפירושי רש"י ז"ל. והוא ז"ל מפרש שאותו קלוט הוא בן פקועה ואמו היתה קלוטה. ומשמע לפי גירסא זו דדווקא בקלוט בן קלוטה והוא בן פקועה שרו רבנן הא בקלוט בן פקועה דליכא אלא חדא תימהא לא שרו. ומיהו לעניין פסק הלכה מסתברא דכלישנא קמא עבדינן לקולא דבדרבנן הולכין אחר המיקל, ועוד דאיסור זה קיל דאינו אלא משום מראית העין. והרב ר' זרחיה ז"ל לא גריס איכא דאמרי, והכי גריס אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שהוא מותר, וכן נמצא במקצת הנוסחאות, ופי' הכל מודים דבקמייתא דאביי היינו ר' שמעון שזורי ורבנן ולעניין בן פקועה עצמו שהפריס על גבי קרקע דכל מילתא דתימהא מידכר דכירי לה אינשי; ואם הוא עצמו אינו בן פקועה אלא שהוא קלוט שנולד מקלוטה ואמה של קלוטה היתה בת פקועה הכל מודים בו שהוא מותר דכל תרי תמהי דכירי לה אינשי, ומאן מודים ר' יוחנן דאמר דלר' שמעון שזורי הוא מותר ובנו אסור הכא מודה דאפילו בנו מותר הואיל דאיכא תרי תמהי, ואפילו לרבנן דאמרי בשהפריס על גבי קרקע שהוא טעון שחיטה ועוד שהוא עצמו אינו בן פקועה כיון דאיכא תרי תמהי שרי. ולדבריו בן פקועה ממש שהוא קלוט אפילו רבנן מודו דשרי, ובבן בנה של פקועה אע"פ שנולד כדרך הנולדים אם הוא קלוט ואמו קלוטה דאיכא תרי תמהי לכ"ע נמי שרי. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער חמישי]. עוד כתב החכם לענין בן פקועה, דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, רבי שמעון שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו, ואמרינן עלה בגמרא דהפריס על גבי קרקע איכא ביניהו דלרבי שמעון אינו טעון שחיטה ולרבנן טעון שחיטה והלכה כרבנן, ובגמ' אמרינן דאדא בר אבין הוה ליה ההוא בן פקועה דנפל דובא עליה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה זיל שחטיה דלא חש לטרפות כיון דמעיקר דינא לא בעי שחיטה כלל, וכתב דלענין הלכות שחיטה גם כן נראה דלא שייכי ביה כלל ואפילו שהה או דרס אין חוששין לו וכן אם שחטו בסכין פגומה שאין הרואה יודע זה והבא לימלך מלמדין אותו. ע"כ. ואני אומר אם אתה מתירה בסכין פגומה אף אני אומר כיצד הוא עושה נוחרו או עוקרו או עושהו גיסטרא ובלבד בצנעא, וחס ושלום נשתקע דבר זה ולא נאמר, שלא נאמרו אלא טרפות כעין דריסה שאינן אלא סירטא ויש בדבר כמה דינין דבעינן מדעת ובעינן מחיים ויש שאין להם דריסה ויש שאין להם (דגדולים) [בגדולים], אבל ודאי טעון הוא שחיטה בהלכות שחיטה כלן כבהמה דעלמא וכן שאר דיני טרפות נוהגין בו. ואפשר שבדיני ספקות נוהגין בו להקל. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער חמישי]. עוד שם עוד כתב לענין בן פקועה דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו וכו'. אמר הכותב הרבה דברים מרבים הבל. וגם הוא לעתים מחליף לשון המחבר, פעמים מוסיף פעמים מקצר ונוטל תפארתו ממנו. והמחבר דקדק כן מלשון רש"י ז"ל שכתב הזאב (טורפו) [טרפו] ולא יכול עוד לחיות, ואעפ"י כן התירוהו בשחיטה לפי שאינו טעון שחיטה אלא מפני מראית העין ואין סימני טרפה טורפין אותו כלל, שאין לחוש לסימני טרפה מפני מראית העין שאין הרואה אותו יודע בו שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו. ע"כ. ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב. ומדקא מפרש שאין לחוש לסימני טרפה מכלל הדברים שמענו שאעפ"י שהשוחטו רואה אותו בסימני טרפות [ואין] יכול עוד לחיות אפילו הכי אין חוששין לו לפי שהוא יודע שמן הדין כמונח בדיקולא דמי ואם אינו יודע ובא לימלך מלמדין אותו ואומרים לו, וא"כ מדבריהם יש ללמוד במחליד ודורס שהשוחט אם ידע כבר ידע ואם לא ידע ובא לימלך מלמדין אותו, והרואים אינם מכירין אם החליד או דרס וכ"ש שאינו יודע אם נפגמה הסכין או לאו, ומה דמיון בין זה לנוחר סימניו או עוקרן, ועוד שהעקור והניחור אינן דרך שחיטה שאין שחיטה אלא בשוחט סימנין לרחבן לא שקרען לאורכן דהיינו נוחר או עוקרן ממקום מחברתן דהיינו עוקר, אבל בסכין פגומה דרך שחיטה הוא אלא שדבר אחר גורם ליפסל. וכל אותם טעמים שכתב הוא בנפול עליה שאינו אלא סריטה בעלמא ויש בדבר כמה דינין, ואני רואה בכולן, דהתם לא משום ארס הדריסה בלבד אמרו, שאלו בטרפות אחר לא אמרו וכמו שכתב הוא, זה רעות רוח, וכבר אתה רואה לשון רש"י (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל שאמרו (שנצטרף) [שנטרף] ולא היה יכול (להחיות) [לחיות] עוד, ולא מחמת הארס בלבד, דעודנו חי ולא נודע אם הגיע הארס לאברים הפנימיים אם לאו דאפילו ודאי דרוסה בבדיקה סגי. ועוד שבפירוש אמרו שאין סימני טרפה אוסרין אותו. ועוד שאם משום ארס דריסה בלבד היה להם לומר בפירוש אותו בן פקועה אם שור אם כשב אם עז. גם מה שכתב שיש בדבר דינין הרבה יש מדעת יש שלא מדעת יש שיש לו דריסה ויש שאין לו ומונה והולך כל חלקי הדורסים, תמהני אחר שחשב לחכמה כשמונה והולך למה שכח עוד אחר שהיה לו למנותן בפרטן והיה לו לומר בעינן מדעת ובעינן ביד ולא ברגל ולא במלתעת. ובאמת כי הבל כתב בכל זה דזאב זה כבר ראו אותו שטרפו מדעת ומחיים (כבר) [וכבר] נודע שיש לו דריסה בבהמה דקה. ועוד דאף בפגימת הסכין יש חלוקין הרבה, יש אוסר במוליך ולא מביא ובמביא ולא הוליך, ויש שאינו אוסר אף במוליך ומביא ובסכין ארוכה וקיימא ברישא דסכינא ולא פגע בה לא בהולכה ולא בהובאה, ויש אפילו עומדת באמצע הסכין ושמא נשחטו רוב הסימנין עד שלא פגע בפגימה. ועוד שכבר הודה הוא דבדיני ספקותיו הולכין בו להקל וא"כ סכין אינו ודאי כל שיש בו יותר משיעור שחיטה וכמו שאמרנו.
<h2>דף צג:</h2>
ולעניין למכור או ליתן נבילה או טריפה לגוי, שנינו בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. כלומר ואין אנו חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל שיבוא ישראל לאכול גיד הנשה, שהרי מקומו של גיד הנשה ניכר. ואמרינן עלה בגמ' במאי עסיקינן, אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר דהא לא אתי למיזבן מינה, אלא במקום שמכריזין שלימה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה ומזבן לה. וכולה שמעתין דמכריזין ושאין מכריזין בטבחי ישראל ומקולין של ישראל מיירי, דמדינא כיון דטבחין ומקולין של ישראל הן כל בשר הנמצא ביד גוי מותר ליקח ממנו והולך ואוכל ואינו חושש לא משום טרפות דישראל ולא משום נבלות שמנבלין הגוים בבתיהן לפעמים, משום דמיעוט בהמות טרפות ונבלות שמנבלין הגוים מיעוטא נינהו לגבי שחוטות כשרות דישראל, וכיון דמדינא מותר ליקח מהן אסור למכור להן לעולם נבלות וטרפות שמא יחזור וימכור לישראל, וכדתנן (נדה ס"א, ב') בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי. ולפי שהדבר הפסד גדול אם לא ימכרו להם נבלות וטרפות הנהיגו במקצת המקומות להכריז ביום שנפלה טריפה או נבילה במקולין נפל בשרא לבני חילא, וכל אותו היום אסור לקנות בשר מגוי דחוששין שמא מן הנבלות והטרפות הוא, וכל יום שלא הכריזו מותר ליקח מהן. ועל סמך המנהג הזה מוכרין להן נבילות וטריפות ביום שהכריזו. ומקצת מקומות חששו שאם יכריזו שמא ירגישו ולא זבני, וכדאמרינן התם סבר דילמא לא זבני, והנהיגו שלא להכריז לעולם ושלא ליקח מהם כלל ומוכרין להן ולא לוקחין מהן. ויש מקום שנשאר בלא שום תקנת מנהג אלא שנשאר על הדין ולפיכך אין מוכרין להם כלל ולוקחין מהן ואין חוששין, שאילו טריפה היתה לא היו מוכרין להן. ומשום הכי פריך במאי עסיקינן, אילימא במקום שאין מכריזין הא לא אתי למיזבן מיניה ואפילו חתוכה נמי לישדר ליה, ואי במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו, אפילו שלימה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה גוי ומזבן לה וסבר ישראל דישראל חתכה והוציא גידה ואתי למיכליה. ופרקינן חתוכה דגוי מידע ידיע, ואי מחתך לה גוי לא אתי ישראל למיסמך עליה. איבעית אימא במקום שאין מכריזין, גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, כלומר ואע"פ שבמקום שאין מכריזין אין לוקחין מהן, אי חזי ישראל דיהיב לה ישראל חבריה אתי למיזבן מיניה דסבר אי איתא דטריפה הות מימר הוה אמר לי ישראל חברי כדי שלא אחזור ואזבון מיניה. והמתרץ הזה סבור שלא התירו למכור במקום שאין מכריזין אלא במפרש של טרפה היא משום גזירת הרואים, דאילו מכרה לו סתם חישינן דילמא אי חזי ישראל סבר כשרה היא ואתי למיזבן מיניה דמימר אמר אי טרפה הואי מיסתפי שמא יתפס עליה כגנב, ואפילו נותנה לו במתנה למחר יודע שהיא טריפה והוא בוש ממנו, והילכך כששולח ירך כשרה ונותנה לו סתם אם חתוכה היא אתי למיזבן מיניה וקא אכיל לה בגידה. ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה, כלומר מתני' לא משום חשש שמא יחזור וימכרנה לישראל אלא משום דאיכא גניבת דעת, שהנכרי יחשוב שמנוקרת היא ולכבודו עשה כן, דממאי דמנח קמיה משדר ליה. ומסתברא מדקאמר איבעית אימא משום דגניב לדעתיה, [ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה], דהכי קאמר איבעית אימא לעולם במקום שאין מכריזין ולשמא יתננה לו בפני ישראל לא חיישינן, דאפילו נתנה לו בפני ישראל כיון דבמקום שאין מכריזין הוא לעולם לא אתי למיזבן מיניה, ואפילו ברואה את חבירו מוכר לו או נותן לו סתם, דכולי עלמא ידעי דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן כדכתיב (דברים י"א, כ"א) או מכור לנכרי, אלא לא אמרו חתוכה לא אלא משום גנבת דעת, וכדשמואל דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת גוי. והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דשמואל הוה עבר במעברא אמר לשמעיה פייסיה למעברא. פייסיה. איקפד שמואל. מאי טעמא איקפד, אמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה בסך דשחוטה. ואי מכללא מאי הוי, אמר ליה לא איבעי לך לשהויי איסורא. ומהכא נמי מיתחזי לי דלית לן כלל ההיא גזירה דשמא יתננה לו בפני ישראל ובמקום שאין מכריזין אפילו במוכר או נותן סתם התירו, דאם איתא טפי הוה ניחא למימר משום דאסור ליתן לו טרפה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל הוא דאיקפד. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער חמישי]. שנינו בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. פי' ולא חיישינן דלמא הדר ומזבין לה לישראל ואתי ישראל למטעי ולמכליה בגידא נשיא שהרי מקומו ניכר. והלכך דוקא שלמה שמקומו ניכר אבל חתוכה במקום גיד הנשה לא, דלמא טעי בה ישראל וסבור שנטל. ואמרינן עלה בגמ' במאי עסיקינן, אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר דהא לא אתי למזבן מיניה, אלא במקום שמכריזין שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה ומזבן לה. פי' וכלה שמעתין במקולין וטבחי ישראל היא, ושורת הדין כיון דרובא היתירא בשר הנמצא ביד נכרי מותר, ומותר ליקח מהן בשר ואסור למכור להם נבלות וטרפות שמא יחזור וימכרנו לישראל, שכן כל דברים שנקחין מן הנכרים אם נאסרו בידנו אסור למכור להם שמא יחזור וימכרנו לישראל. ולפיכך יש מקומות שתקנו ביום שיארע נבלה וטרפה במקולין להכריז ולהודיע, ותקנו שלא ליקח בשר מן הנכרים באותו יום אע"ג דמיעוטא, ולאותו יום מותר למכור להם נבלות וטרפות דליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו דלא אתי למזבן מיניהו. ובאותן מקומות בימים שלא הכריזו הם עומדים על שורת הדין שלוקחין מהם בשר ואין מוכרין להם נבלות וטרפות. ויש מקומות שתקנו שלא ליקח בשר מן הנכרי כלל, ובאותן מקומות מותר למכור להם נבלות וטרפות דהא לא אתי למזבן מיניהו, וזה קרוי מקום שאין מכריזין. וכן פרשוה בתוספות. ולהכי דייקינן אמתניתין במאי עסיקינן, אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר דהא לא אתי למזבן מיניה שהרי אין לוקחין בשר מן הנכרי, ואי במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו באותו יום, שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה ומזבן לה, ולאו להעביר, דלהעביר לא חיישינן, אלא להשביח מקחו שיהא סבור ישראל שנטל ממנה גידה כדי שיקחנה בדמים יתרים. ומתרצינן אי בעית אימא במקום שמכריזין ולא חיישינן להא דילמא מחתך לה דחתוכא דנכרי מידע ידיע, כלומר נכר הוא לישראל ולא אתי ישראל למסמך עליה. ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל. וכאן ודאי יש שאלה כשיתננה לו בפני ישראל מאי הוי, דהא במקום שאין מכריזין מותר לו לישראל ליתן ולמכור נבלות וטרפות לנכרים ואסור לו לישראל ליקח מהן. והמחבר כתב דאי חזי ליה ישראל דיהיב לה ישראל חבריה אתי למזבן מיניה, דסבר דאם איתה דטרפה הות מימר הוה אמר לי ישראל חברי כדי שלא אחזור ואקח ממנו. ולפי טעם זה אין מותר למכור במקום שאין מכריזין בפני ישראל אלא במפרש שטרפה היא [הא] בסתם חיישינן דילמא הדר ישראל זבין מינה. ואינו נכון, דמשום דיהיב לה ישראל לנכרי או מזבין לה סתמא לא אתי ישראל למטעי ולמזבן מיניה, כיון שהותר לו לישראל למכור נבלות וטרפות. אבל הנכון שמא יתננה לו בפני ישראל שיודע בה שהיא כשרה וכיון דחתוכה יחזור ויקחנה מן הנכרי בחזקת מתוקנת. אי נמי אפשר דכיון דרואה אותה ישראל ביד ישראל חברו כשהיא חתוכה סבור ודאי כשרה היא ולפיכך תקנה ויחזור ויקחנה. וכאן וכאן מותר בשלמה לעולם ואפילו ביודע בה ישראל הרואה שהיא כשרה, דליכא למיחש למידי שהרי מקומו נכר. ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה, דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של נכרי. ודקדק המחבר מדקאמר איבעית אימא, ולא קאמר אי נמי דגניב לדעתיה, משמע דהדר ביה מקמייתא למימרא דלא חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל. ע"כ. ואיני מבין דבריו, ובכמה דוכתי בגמרא לישנא דאי בעית אימא לאו סתירה דלישנא קמא, והכא נמי לאו סתירה היא אלא דקאמר דכי נמי לא יהיב לה בפני ישראל איכא גנבת דעת. ותו נמי קשיא ליה דלא אפשר דהדר ביה מקמייתא, דמתניתין ודאי לא מיתרצא אלא בשנתנה לו בפני ישראל, מדיהיב טעמא בשלמה כשר מפני שמקומו נכר ואי ליכא חששא דילמא ישראל זבין לה למה לי טעמא דמקומו נכר הא ודאי פשיטא דבשלמה ליכא גנבת דעת דהא לא עבד בה מידי, והאי תנא היכא קאי דקתני שריותא מעיקרא הוה ליה לאשמועינן אסורא דחתוכה, אלא ודאי מתניתין לעולם כשנתנה לו בפני ישראל, וכי אמרינן חתוכה לאו, משום דגניב לדעתיה, תרתי אתינן למימר, חדא דחתוכה לעולם אסור משום גנבת דעתו, ואידך לתרצתא דמתני' דכי נותנה לו בפני ישראל בחתוכה (ונקיט) [נקיט] לה נמי כמתוקנת משום דבלאו הכי אסור לשלוח אותה לנכרי משום גנבת הדעת וסבר דהאי ישראל לא עביד איסורא. אבל שלמה מותר לעולם ליתן אותה לנכרי ואפילו בפני ישראל, דאי ידע בה ישראל זה הרואה שהיא כשרה ויחזור ויקחנה אין בכך כלום, שלא יהא נכשל בה שהרי מקום גיד הנשה נכר, ואי לא ידע בה לא יחזור ויקחנה. וגנבת הדעת דאמרינן הכא לא שיהא בנטילת גיד הנשה שבח אצל הנכרי, שיותר היא משובחת אצל הנכרי בגיד הנשה ושמנו, אלא טעותו שהוא סבור שמתוך חבה עשה כן שמה שתקן לעצמו שלח לו. ובאידך דתנו רבנן השולח ירך לחברו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה ובנכרי בין שלמה בין חתוכה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטרפות לנכרי [אחד מפני] שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל, ואל יאמר אדם לנכרי קח לי בדינר בשר מפני ב' דברים אחד מפני האונסין ואחד שמא ימכרו לו נבלה, ואוקמה רב אשי כלה בשאין מכריזין ומציעתא דקתני שמא יחזור וימכרנה לישראל בשמכרה לו בפני ישראל דבלאו הכי ליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דהא מקום שאין מכריזין הוא ואסור ליקח בשר מן הנכרי. ודקדק המחבר במאי דקאמר בשמכרה לו בפני ישראל ולא קאמר גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל. ע"כ. ולא ידענא מאי קאמר, דאלישנא דברייתא דקתני שמא יחזור וימכרנו לישראל לא שייך לישנא כגזרה שמא ימכרנה בפני ישראל אלא הכי הוה ליה למימר כדקאמר, דהאי דקאמר שמא יחזור וימכרנה לישראל דחאיש שמא יקחנה ישראל מיירי בשמכרה לנכרי ישראל המוכר בפני ישראל. ומיהו בגופה דשמעתא איכא למידק כי מכרה לו בפני ישראל מאי הוי ומאי ראיה איכא בהכי דלהוי כשרה, דהכא ליכא לתרוצי כדמפרשינן לעיל בשמא יתננה לו בפני ישראל ויודע בה שהיא כשרה או מתוך שהיא חתוכה (וסבור) [יסבור] שהיא כשרה מפני שחתכה ותקנה לעצמו ואיכא למיחש שמא יטעה מתוך החתיכה וסבור גם כן שנטל ממנה גיד הנשה, דהתם הוא דשייך למימר הכי אבל הכא דאיירינן בנבלות וטרפות במאי טעי האי ישראל דזבין לה מנכרי וסבר דכשרה היא משום דזבנה מישראל באפיה ומאי ראיה איכא בהכי כיון שמותר לנו למכור להם נבלות וטרפות. ותירוצא דהא מילתא דהכי קאמר ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין לנכרי נבלות וטרפות בסך שחוטות, אחד מפני שמתעהו ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של נכרי, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה שמכרה לו, דישראל הרואה מחזיק אותה בכשרה משום שמוכרה לנכרי בתורת כן דמימר אמר אי לאו הכי לא הוה עבר ישראל ומזבן לה לנכרי ככשרה דגניב ליה לדעתיה וממוניה ואסיר. וכי תימא ומי חאיש האי תנא לגנבת דעת והא קתני ובנכרי בין שלמה בין חתוכה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, ולא חאיש לגנבת דעת אף על גב דחתוכה, ואלו בריש שמעתין חיישינן. איכא למימר דהאי תנא לא איירי בחתוכה כלל אי איכא גנבת הדעת או לא, אלא דקאמר דאין נטילת גיד הנשה מעלה ולא מוריד בשולח אותה לבד לנכרי, הא קושטא דלענין גנבת דעת דנכרי כיון דחתוכה נטילת גיד לא מעלה ולא מוריד, וכיון דמקום שאין מכריזין ליכא למיחש דילמא הדר וזבין ליה לישראל מיניה הילכך נטילת גיד הנשה לא מעלה ולא מוריד כלל ואע"ג דחתוכה ונטולת גיד הנשה מותר לשלוח לנכרי בכשרה, ובלא נטילת גיד הנשה בחתוכה לא, שמא יתננה לו בפני ישראל, מכל מקום כיון דבחתוכה ונטולת גיד הנשה גופה אכתי איכא גנבת דעת ואכתי אסירא משום גנה"ד שפיר שייך למיתני דנטולת גיד הנשה בנכרי לא מעלה ולא מוריד דהא בין הכי ובין הכי אסור משום גנבת הדעת שהוא סבור שמתוך חבה שלח לו מה שתקן לעצמו, הילכך כל מה שהיא מתוקנת יותר איכא גנבת הדעת יותר. אי נמי בנותן ומוכר לו שלא בפני ישראל קאמר מתניתא דנטולת גיד הנשה לא מעלה ולא מוריד, ולענין גנבת הדעת בלחוד קאמר ולא איירי בשריותא כלל. והא דאמרינן בע"א בפרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ואמרינן דשרייה רבא למטחניה ולמיפיה ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל, ואמאי לא גזרינן דילמא אתי לזבוני בפני ישראל, התם משום פסידא שרינן. וההיא דאמרינן בשמעיה דשמואל בההיא תרנגולתא דיהבה במר לשחוטה ואיקפד משום גנבת הדעת, ולא אמרינן דאיקפד משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, התם עיקר טעמא נקיט דכי יתננה לו בפני ישראל ליכא למיחש אלא משום דאיכא גנבת הדעת דמשום הכי נקיט לה ישראל הרואה בכשרה. נקיטינן השתא דמותר לנו למכור נבלות וטרפות ואפילו בפני ישראל ובלבד שלא בגנבת הדעת. עוד יש לי לדקדק על כל מה שכתבתי למעלה בשמעתא דמקולין דתמיהא לי מתני' דהוה ליה לתנא למיתני איסורא ולא שריותא בלחוד, ומסתבר לי דכי אמרינן מעיקרא חתוכה לא גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, לאו דוקא דמיתסר לעולם משום האי גזרה כגזרה דעלמא, אלא הכי קאמר מתניתין דתנא היתירא בשלמה בלחוד משום דחתוכה זמנין דנפיק מינה חורבא כיון דנתנה לו בפני ישראל, הילכך מתני' שפיר קתני דשלמה מותר לעולם וחתוכה מסתמא לא לישדר שמא יראה אותה ישראל שידע בה שהיא כשרה וסבור שהיא מתוקנת, הא אם היה נזהר בה הנותן או שהזהירוהו שלא לתת אותה בפני ישראל מותר לתת אותה לנכרי כל היכא דליכא משום גנבת דעת. וזו השיטה מחוורת ומישרת הכל ומאירה כמרגלית. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער חמישי]. עוד שם שנינו בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומה ניכר וכו'. אמר הכותב קרובים נעשו לו רחוקים והוא חולק על הדבר הראוי ותופס בידו מה שאינו ראוי, כי טעם ראשון שאמר דשמא יתננה לו בפני ישראל שהוא יודע בה שהיא כשרה, הוא מוקצה מן הדעת, דכיון דההיא אוקמתא אינה באפשר אלא בגזרת ישראל הרואה והמכיר בה איך חסרו ממנה בגמ' העיקר ואמרו ישראל סתם שאי אפשר לאוקומה למתניתין בהכי. וכל שכן הטעם השני שהוא חלוש ודל כח מאד, דאדרבה כל שהיא חתוכה כחתוכא דישראל בודאי נודע לו לאחר שעמל בה ונקרה שנולד לו בה ריעות או ספק, ומעשים בכל יום שאלמלא כן אין ישראל עשוי לטרוח ולנקר הבשר מגיד ושמנו ולמעטו מאוכליו, שהגיד ושמנו אינו מאוס בעיני הנכרי, וכל שישראל חברו רואהו שהוא מוכרה לו או נותנה לנכרי כך, מימר אמר לאחר שחתכה נודע לו שהיא אסורה ולפיכך מוכרה או נותנה. ועל כן לקח לו המחבר טעם אחר קרוב ונכון מאלו, ומיהו כותב זה דרכו לקצר ולקלקל או בלשון או בעיקרין בכל שיש בדברי המחבר טעם כעקר. וזה לשון המחבר אי בעית אימא במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ואע"פ (כן במקום) [שבמקום] שאין מכריזין אין לוקחין מהן, אי חזי ישראל חבריה דיהיב ליה אתי למזבן מיניה דסבר אם איתא דטרפה מימר הוה אמר לי כדי שלא אחזור ואזבין מיניה, והמתרץ הזה סבור שלא (חייבו) [התירו] למכור במקום שאין מכריזין אלא במפרש טרפה היא משום גזרת הרואין, דאלו מכרה לו סתם חיישינן דילמא אי חזי ישראל סבר (אי) כשרה היא ואתי למזבן מינה דמימר אמר אי טרפה היא מסתפי שמא יתפס עליה כגנב, ואפילו נותנה לו במתנה למחר יודע שהיא טרפה והוא בוש ממנו, דנבלה וטרפה מאיסי בעינייהו, והילכך מי ששולח ירך כשרה ונותנה לו במתנה אם חתוכה היא אתי למזבן מינה וקא אכיל לה בגידה. עכ"ל. ובגמ' אמרו ולימא נפל טרפתא, לא זבני מינה. ורב אשי נמי אוקי כולה ברייתא דהשולח לחברו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה וכו' במקום שאין מכריזין ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל דאלמא אף במקום שאין מכריזין אף הטרפה אסור למכור לנכרי בפני ישראל משום גזרה דשמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל ואעפ"י שאלו מכרה לו שלא בפני ישראל אין ישראל לוקח ממנו במקום שאין מכריזין, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר אלא לשני טעמים שכתב הוא למה נחוש והלא אין כאן אחד מהן, ואף לגרסת הספרים דגרסי ברב אשי גזרה שמא ימכרנה בפני ישראל כן, דמאי גזרה לפי דבריו. ובאמת כי רת"ם ז"ל העמידה לההיא (בשמעתייהו) [בשמתעהו] ומוכרה לו בחזקת כשרה, אלא שהוא פירש כל השמועות במפרש, ולפיכך במאי דאוקימנא מתניתין במקום שלא הכריזו אי מפרש כשרה הא איכא ודאי למגזר שמא יתננה לו כן בפני ישראל אבל בסתם ליכא למגזר, ורישא וסופא דברייתא בסתם ומציעתא במפרש כשרה היא ומדתננהו, ופי' הוא ז"ל כן כי היכי דלא תקשי אמתניתין להנהו לישני דלעיל דאוקימו מתניתין בגזרה ובאיסור גנבת דעת וכמו שכתוב בחבור, אבל ליכא גזרה בחדא מנייהו במוכר סתם. מ"מ לפי גרסת הספרים דגרסי בדרב אשי גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל ופירש רש"י ז"ל ומציעתא דקתני אסור למכור לנכרי אלא אם כן הודיעו גזרה שמא ימכרנה לו הטבח בפני ישראל וזה הרואה לא שמע מן הטבח שהיא טרפה כסבור שהיא כשרה. ע"כ. ורוב המפרשים פירשו כן. ומהם אנו למדים דאף בטרפות יש לחוש לכך ושלא כדבריו. עוד שם אי בעית אימא משום דגניב ליה לדעתיה דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי וכו'. אמר הכותב כתב דברים כמה וכמה ולא ידעתי מי הביאו לכך ולמה מרבה דברים כאנשים בל ידעו מה. ותחלה אומר כי המחבר הביאו לחפש ולדקדק מתוך השמועות שיעמוד המנהג שנהגו בכל המקומות מושבות ישראל למכור נבלות וטרפות לנכרי ואפילו נבלת העוף ואינן חוששין לגזרה דשמא ימכרנה בפני ישראל אלא אפילו בפני ישראל מוכרין לו, וכדי שלא נשים כל ישראל טועים המחבר מחזר למצא להם היתר מתוך השמועות וטרח והביא ראיות להעמדת המנהג וכמו שכתב בחבור בארוכה ושיזכור בסמוך ב"ה דרך קוצריי. אבל תמה מן הכותב הזה מי הזקיקו לומר דהאי אי בעית אימא אינו חוזר בו ממה שאמר תחלה שיש לחוש לשמא יתננה לו בפני ישראל, דרוב אי בעית אימא שנאמר בגמרא הוא לסתור ולחדש טעם או טענה אחרת שלא היא. ועוד דדבר הלמד מענינו הוא, דהא מעיקרא אתינן לאוקומה במקום שמכריזין והדר אמרינן ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין ומשום גזרה, והאי איבעית אימא חוזר הוא מאוקמתא ראשונה, והדר אמר איבעית אימא משום דגניב לדעתיה, וסתמא האי איבעית אימא בתרא כקמאי. וכשנאמר כן אתי לסיועיה למנהגן של ישראל. ועוד ראיה גמורה למי שאינו מתעקש מדעת, מדאמרינן בגמרא איבעית אימא משום דגניב לדעתיה ומייתינן מדשמואל דשמואל הוה עבר במעברתא אמר ליה לשמעיה פייסיה למעברתא פייסיה ואיקפד שמואל ואמרינן מאי טעמא איקפד ואמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה בסך שחוטה כלומר וגניב ליה בהכי לדעתיה, ואם איתא מנא לן דמשום דגניב ליה לדעתיה איקפד דלמא משום דחייש לגזרה דשמא יתננה לישראל. ועוד דאמרינן התם והא דשמואל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא, ואמרינן (דהאי) [ואי] מכללא מאי, ומהדרינן למאן דאמר תרנגולת טרפה הואי אמר ליה לא איבעי לך לשהויי איסורא, ואם איתא למה לן (להדוריה) [לאהדורי] בתר טעמא דלא איבעי לשהויי אסורא לימא משום גזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל. ועוד דמלתא מעיקרא תמיהא היאך חששו לה שבפירוש התיר הכתוב כן דכתיב לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי. וא"ת אם כן מפני מה לא הקשו ממנו בגמרא, י"ל משום דלא קאי והדר ביה מיד ואוקמוה בטעמא דגניבת דעת, וברייתא נמי דהשולח ירך לחברו נמי לא חייש לה. ועוד (דרבה) [דרבא] בהנהו חטי דנפל עלייהו חביתא דחמרא דפרק בתרא דע"א שרא להו למטחניה ולמיפיה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל ולא גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל. והוא שדחה דמשום הפסד מרובה חששו אינו אלא דברי הבאי, דאלו לא נפל אלא על קב אחד מי נימא שהיה אוסר, ואם איתא לא הות שתקא גמרא התם מלגלויי הכי והוה להו לאשמועינן כמה שנויי כדי שנחוש לו. ועוד דאטו הכא דגזרינן מי לא גזרינן אלא בירך אבל בשור אחד של פטם שהפסדו מרובה לא, ואם כן ברייתא דאינה חוששת לגזרה זו דילמא אפילו למאן דחייש לה במתניתין דירך בהא לא חייש דלמא נפל בשרא טובא לבני חילא ומשום הפסד מרובה לא חששו. ומאי דקאמר דלא סגיא דלא גזרינן משום שמא יתננה לו בפני ישראל דלית לה למתני' תרצת אלא הכי דאי לא אמאי נקט שריותא דשלמה דהא פשיטא דליכא גניבת דעת ותנא היכא קאי דתני שריותא. ע"כ. זה אינו כלום, דלפי דבריו שאומר דגנבת דעת דקאמר חדא ועוד קאמר ולרבויי באיסורי, חדא משום גנבת דעת ועוד דלתרצת דמתניתין משום גזרה, אכתי מנא ליה דאית לן עדיין טעמא דגזרה ומוקמיה למתניתין במקום שאין מכריזין דלמא ההוא טעמא קלישתא דגזרה לית לן ולעולם מתניתין במקום שמכריזין ושלמה אין דחתוכה דנכרי מידע ידיע אבל חתוכה לא דאיכא משום שמא יחזור וימכרנה לישראל ועוד דאיכא משום גניבת דעת ולרבויי באיסורי קאמר. ואין אלו אלא דברי הבאי. ועוד דמאי קושיא כי נקט מתניתין שריותא דשלמה, וכי ליכא טובא מתני' ומתניתא דתני מאי דפשיטא משום דיוקא והוי דיוקא עקר, והכא נמי אפשר היה לו לומר דנקט שריותא דשלמה משום דיוקא דחתוכה לא. ותדע לך דעל כרחין לאוקמתא קמייתא דאוקימנא במקום שמכריזין הא דנקט מתני' שלמה אינו אלא משום דנדוק מינה שלמה אין חתוכה לא, דשלמה פשיטא, ואלו לפי תמהותיו לא הוה להו למנקט שריותא אלא אסורא וליתני לא ישלח אדם ירך לנכרי חתוכה מפני שאין מקומה ניכר. ועוד דלמא הכי קאמר שולח אדם ירך לנכרי שלמה משום דליכא למיחש מידי דכיון דמקום שאין מכריזין הוא לא אתי ישראל למזבן מיניה ואפילו כי מזבין ליה בפני ישראל, דמקום שאין מכריזין מוכרין להם ואין לוקחים מהם, ואי משום גיד דליחשוב נכרי דמתוקנת היא אף למאכלו של ישראל הא מקומו ניכר, אבל חתוכה לא משום דגניב ליה לדעתיה. ובר מן דין אני רואה ששכח כאן תלמודו ועיקרא דמלתא אשתמיטתיה דאצטריך טובא לאשמועינן שריותא דשלמה לכולי עלמא, ואפשר נמי דמתני' ליתא, ותדע לך דהא בפרק כל שעה (פסחים כ"ב, א') אפליגו בכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו, אם יש במשמע אפילו איסור הנאה אם לאו, ואקשינן אמאן דאמר אפילו איסור הנאה במשמע מהא והא תנן שולח אדם ירך לנכרי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה, ומשני כשהותרה נבלה היא וגידה וחלבה הותרה ומתני' ר' יהודה היא דאית ליה יש בגידין בנותן טעם, דתניא האוכל מגיד הנשה של טמאה ר' יהודה מחייב שתים ור' שמעון פוטר, אבל לרבי שמעון דאמר אין בגידין בנותן טעם אין משלחין ואפילו שלמה למאן דאמר יש איסור הנאה במשמע, א"כ אפילו שלמה אצטריכא ליה דלמאן דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע אצטריך לאשמועינן דאפילו הכי שולח אדם ירך לנכרי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה, משום דכי הותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה וכמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, ולמאן דאמר איסור אכילה בלבד משמע ולא איסור הנאה אצטריך לאשמועינן האי דינא דגיד הנשה מותר בהנאה. ואיכא מרבוותא דאמרי מתוך ההיא שמעתא דבפרק כל שעה דההיא מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי ליתא לדידן דקיימא לן דאין בגידין בנותן טעם וכשהותרה נבלה היא וחלבה הותרה אבל גידה לא הותרה. ויתר הדברים שכתב גבי ברייתא דבנכרי בין שלמה בין חתוכה מותר, ימצא המעיין בהם ערבובי דברים ולעגי שפה, ומי שיטרח בהם ובסתירתן לא יעלה בידו שבח כנגד הוצאת הטורח והיגיעה, על כן לא חששתי להשיב עליהן והנחתי אותן למי שיעיין בהם, ובלבד שיוכל להנבא מה דיבר ומה פירש.
